עבירת השוחד נחשבת לאחת מעבירות השחיתות החמורות ביותר בספר החוקים הישראלי, שכן היא פוגעת אנושות בטוהר המידות של השירות הציבורי ובאמון הציבור במערכות השלטון. חוק העונשין מגדיר שוחד כמצב שבו עובד ציבור לוקח או מבקש טובת הנאה בעד פעולה הקשורה בתפקידו, או מצב שבו אדם פרטי נותן או מציע טובת הנאה שכזו. מטרת האיסור היא להבטיח שעובדי הציבור יפעלו מתוך שיקולים ענייניים, מקצועיים וישרים בלבד, ללא כל השפעה זרה או אינטרס אישי שיטה את החלטותיהם.
רבים נוטים לחשוב כי שוחד חייב להתבצע באמצעות העברת מזומנים או נכסים פיננסיים, אך החוק קובע במפורש אחרת. שוחד יכול להיות כסף, אך הוא בהחלט אינו חייב להיות כזה. טובת ההנאה יכולה ללבוש צורות רבות ומגוונות, לרבות מתנות, שירותים, טובות הנאה מיניות, קידום מקצועי, כיסוי תקשורתי אוהד, ואפילו הבטחה לעתיד. כל דבר שיש לו ערך בעיני המקבל או הנותן, והוא נועד להשפיע על שיקול דעתו של עובד הציבור, עלול להיחשב כשוחד לכל דבר ועניין.
המחוקק הישראלי רואה בחומרה רבה את עבירות השוחד, ובהתאם לכך העונשים הקבועים בחוק הם מחמירים ומרתיעים. עובד ציבור הלוקח שוחד צפוי לעונש מאסר ממושך של עד 10 שנים, לצד קנסות כספיים כבדים. מנגד, מי שנותן את השוחד צפוי גם הוא לעונש חמור של עד 7 שנות מאסר. חומרת הענישה משקפת את המאמץ המערכתי לביעור נגע השחיתות, מתוך הבנה כי פגיעה בטוהר המידות הציבורי מכרסמת ביסודות הדמוקרטיה והחברה.