עבירת סחיטה באיומים היא אחת מעבירות האלימות הכלכליות והנפשיות החמורות ביותר בספר החוקים בישראל, והיא מוגדרת בסעיף 428 לחוק העונשין. העבירה מתגבשת כאשר אדם מאיים על חברו בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, ברכושו, בפרנסתו או בשמו הטוב, וזאת במטרה להניע אותו להניב רווח, לבצע מעשה או להימנע ממעשה. החוק רואה בחומרה רבה את השימוש בהפחדה כדי לשבור את רצונו החופשי של הקורבן.
ההבדל המרכזי בין סחיטה באיומים לבין איום רגיל (לפי סעיף 192 לחוק) טמון באלמנט המטרה והרווח. בעוד שעבירת איומים רגילה מסתכמת בעצם הפחדת האדם והטלת אימה עליו, עבירת סחיטה באיומים כוללת רכיב נוסף של "דרישה" או שאיפה להשיג דבר מה מהקורבן כתוצאה מהאיום. באיום רגיל, המאיים יכול לפעול מתוך כעס רגע או רצון להפחיד בלבד. לעומת זאת, בסחיטה באיומים, האיום משמש ככלי להשגת מטרה – כגון קבלת כסף (דמי חסות), חתימה על חוזה, או אילוץ הקורבן לבצע פעולה בניגוד לרצונו.
הבדל מהותי נוסף בא לידי ביטוי ברמת הענישה שקבע המחוקק. בשל הפגיעה הקשה באוטונומיה של הפרט ובשל המניע הפסול, העונש על סחיטה באיומים נע בין 7 ל-9 שנות מאסר (בהתאם לשאלה האם הנסחט נכנע לאיום או לא), לעומת עבירת איום רגילה שהעונש המקסימלי עליה הוא 3 שנות מאסר בלבד.